1. הנאשם הואשם בביצוע
ניסיון שוד לפי סעיף 402(א) + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין).
תמצית העובדות המפורטות בכתב האישום:
ביום 16/12/13 בשעה 5:05 לערך, בעת שנזאר נסראללה (להלן: המתלונן), עבד בחנות המכולת שבבעלות משפחתו, בשכונת ואדי סקיע בשפרעם (להלן - המכולת), נכנס הנאשם למכולת וביקש לרכוש חפיסת סיגריות. המתלונן מסר לו חפיסת סיגריות, הנאשם נתן לו שטר בסך 200 ש"ח, והמתלונן לקח את השטר ופתח את הקופה. בשלב זה הוציא הנאשם מכיס מעילו חפץ הנחזה להיות אקדח, עשוי פלסטיק (להלן: אקדח הפלסטיק), נופף בו לכיוונו של המתלונן, ודרש ממנו למסור לו את הכסף אשר בקופה. המתלונן סירב לעשות כן, ונטל את אקדח הפלסטיק מידיו של הנאשם. הנאשם נאבק עם המתלונן, אחז בגופו וניסה לקחת את הקופה, אך המתלונן החזיק בקופה בחוזקה, והדף את הנאשם, אשר ברח מהמקום.
2.
תשובת הנאשם לכתב האישום:
א. הנאשם הודה בכל עובדות המפורטות בכתב האישום, אך טען כי הן מקיימות עבירה אחרת - דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין, ואינן מצדיקות הרשעה בעבירה לפי סעיפים 402(א) ביחד עם 25 לחוק העונשין, המיוחסת לו בכתב האישום.
ההגנה הסכימה כי כל חומר החקירה יוגש לבית המשפט בתיק מוצגים, על מנת שיתרשם מנסיבות ביצוע העבירה, והצדדים יטענו טיעוניהם וסיכומיהם על יסוד חומר זה. משכך, הגישה המאשימה תיק מוצגים ובו ראיות התביעה.
ב. בסיכומיו העלה הסנגור טענה חלופית שלא הועלתה בתשובתו לאישום, לפיה היה מקום לייחס לנאשם עבירה ספציפית של ניסיון שוד, אשר קבועה בסעיף 403 לחוק העונשין.
3. נוכח הסכמת הצדדים, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את העובדות המפורטות בכתב האישום.
4.
טיעוני ההגנה
א. ההגנה טענה כי קו הגבול בין עבירת ניסיון השוד לבין עבירת דרישת הנכס באיומים אינו חד משמעי, וכי לעתים קרובות נקבע סעיף האישום לפי שיקול דעתה של המאשימה. לטענת הסנגור, במקרה הנדון היה מקום ליחס את העבירה הקלה יותר של דרישת נכס באיומים, או לפחות את העבירה הספציפית בסעיף 403 לחוק העונשין של ניסיון שוד.
ב. לחלופין טען כי כאשר מתקיימת עבירה ספציפית בחוק העונשין של ניסיון שוד, הדבר "הטבעי" לעשות הוא לייחס אותה בנסיבות הענין, ולא להרכיב עבירה נגזרת על עבירה מושלמת, שזו התנהלות מלאכותית שאינה ראויה, כאשר המחוקק קובע את עבירת הניסיון כעבירה לכשעצמה. עצם העובדה שהעונש הקבוע לצד עבירת השוד המושלמת יחד עם עבירת הניסיון הוא חמור יותר מהעונש המקסימאלי הקבוע בצד סעיף 403, לא היתה צריכה להביא להגשת כתב אישום בגין הסעיף החמור יותר.
ג. הסנגור הפנה להודעת המתלונן מיום האירוע, שם אמר:
"ישר הוציא אקדח מכיס המעיל, אקדח שחור ואמר לי תביא את כל הכסף" (ת/1, ש' 4-5), וכן לדיסק של מצלמות האבטחה המתעד את ההתרחשות. כן הפנה לבש"פ 1922/13
סלם נ' מ"י (14/4/13), (להלן: ענין סלם), שם התייחס כב' הש' הנדל להבחנה בין עבירות השוד לדרישת הנכס באיומים, וציין כי
"הכוח מכוון לאלץ להניע את המחזיק למסור את הדבר לדורשו", ולספרו של המלומד קדמי,
על הדין בפלילים (2005), חלק שני עמ' 745 ואילך (להלן: קדמי). לטענתו, בענייננו הכוח התבטא באיומים, שכן כל שעשה הנאשם היה לשלוף את אקדח הפלסטיק כדי להניע את המתלונן למסור לו את הכסף, כאמור בעבירה של דרישת נכס באיומים. יחד עם זאת, אישר הסנגור כי הקושי בטיעונו מתייחס למאבק הפיזי בין השניים, משניסה הנאשם ליטול לידיו את הקופה, עובדה העשויה להטות את הכף לכיוון העבירה שיוחסה לנאשם בפועל, אף שלשיטתו, המאבק "דומה יותר" להתגוננות של הנאשם מפני כוח אשר הופעל עליו מצד המתלונן, והאלימות אינה קשורה בהכרח לעניין השוד. לדעתו, ניתן לראות בדיסק כי המתלונן לא נבהל ולא נרתע, וברגע שהניף הנאשם את אקדח הפלסטיק שהחזיק, שבר אותו המתלונן וגירש את הנאשם בבושת פנים מהמכולת.
הסנגור הפנה גם לספרו של גבריאל הלוי,
תורת העונשין, (חלק רביעי), עמ' 715, לענין דרישת נכס באיומים, שם נאמר
"עבירות אלה שונות מעבירות נסיון השוד דלעיל באשר נדרשת במסגרתן העברת דרישה לקבל נכס, בין שהדרישה מלווה בתקיפה ובין שלא, בעוד שביצועה של התקיפה בפועל הינו חלק בלתי נפרד מביצוען של עבירות נסיון השוד, וזאת ללא התקיימות של דרישה לקבל נכס מכל סוג שהוא...". לדבריו, על בית המשפט ליתן את הדגש על הקשר בין האלימות במאבק בין השניים לבין הרצון לשלול שלילת קבע את הכסף בקופה.
עוד טען הסנגור כי הנאשם מסר למתלונן שטר של 200 ש"ח תמורת קופסת הסיגריות שקנה, וכי מעולם לא נראה נאשם הרוצה לשדוד, ומתחיל את השוד בכך שהוא משלם בשטר של 200 ש"ח עבור סחורה העולה כ-20 ש"ח.
ד. הסנגור ביקש לאבחן את הקביעות בע"פ 66/88
מ"י נ' אפרתי, פ"ד מג(1) 847, מפי כב' הש' וולנשטיין (להלן: ענין אפרתי), לפיהן כאשר מוכחים יסודות של שתי עבירות שאינן זהות בחומרתן, מחויב בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה אותה בחרה המאשימה לייחס לו, בטענו כי יש מקום לבחון באיזו עבירה יותר נכון משפטית להרשיעו. לטענתו, לכאורה,
"לא אמור להיות מצב שאותן עובדות בדיוק מאפשרות הרשעה בשתי עבירות, בלי שנותרים לנו כל מיני "ספחים ועודפים"" (עמ' 10 לפרוט'), מפני שלדעתו קיים הבדל ביסוד הנפשי הנדרש. לחלופין, לאור סעיף 34כא לחוק העונשין,
"ובהנחה ש"דין" יכול לכלול גם כתב אישום, ולאור כמובן חוקי היסוד, אם בית משפט מגיע למסקנה ששתי העבירות מתאימות במידה זהה, יש להרשיע את הנאשם דווקא בעבירה הקלה כך מן הדין, וכך גם מן ההגינות".
לפיכך, ביקש לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו ולהרשיעו בעבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין או לחלופין בנסיון לשוד לפי סעיף 403 לחוק העונשין.
5.
השאלות שבמחלוקת
א. האם העובדות המפורטות בכתב האישום, בהן הודה הנאשם, מקיימות את יסודות העבירה המנויה בכתב האישום, או שמא הן מקיימות עבירות אחרות - דרישת נכס באיומים או נסיון לשוד, לפי סעיף 403 לחוק העונשין?
ב. אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם רשאי בית המשפט להימנע מהרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו ולהרשיעו בעבירה אחרת, קלה מזו?